<h1>ראבי"ה סימן תת"ק</h1>
<h2>דף קכב.</h2>
אני הצעיר אלפי הדל נבזה וחדל אישים יתום (בבעת) [בדעת], בא אלי קרובי ר' אשר הכהן והפגי' על בתו העלובה ובוכה על בעל נעוריה אשר המות הפריד חבילתה. ואומר אליו אחר הסיפור דברי', דרוש נא פי' רבותי' הקרובי' והרחוקי', אשר מימיהם אני שותה וקטנם עבה ממתני, הרים הגבוהים, כי ירא אנכי בשגגת התלמוד עולה זדון. ויעל אלי ויאמר, אמנם כן אעשה, אך פתח לאלם וחרוט לי שתים ושלש דלתות ואקומה ואסובבה ואשקוד על דלתי רבותי', שישאו עיניהם לשמים לתת כבוד לשמו למצא פתח לעניין בתו. ובכה ויתחנן עד אשר הכרחני לעבור על דעתי ולפתוח מן הצד. ואל ידנוני רבותיי ובהדיוט קופץ בראש, כי דחיתי' זה חצי שנה עד אשר העבירני על דעתי מפני צרת הבת העגונה, כי ראיתי צרת נפשה יושבת שוממה, ורבותי' חשו לזאת כאשר שנו, [פ"ח ע"א] משום עגונה אקילו בה רבנן. ונזקקתי לו ושאלתיו, ספרה נא לי כל המעשה ואל תכחד ממני דבר גדול וקטן וכל צרות אשר שמעת וידעת וחקרת, אולי יישר בעיני האלהים למצא לה תקנה, ועד כמה פעמים אני משביעך לומר רק האמת. ויען ויאמר, כן הדברים, אני וחתני ר' אלכסנדרי' היינו דרים במבצר זיינא, תחת הפיחה מזיינא, ויהי בהיות המלחמה בין המלכי' בפולמוס השני, ויחן חיל המלך ווילפס על נהר מוזילא, ועד שלא בא שם המלך וילפיש וחילו לקופלנץ, ושב המלך אוטא ולא המתין, כי שמע חיל וצבא רב שעמו. ולא נלחמו אז כלל כאשר עשו בפולמוס הראשון, בשנה ראשונה, שאז נלחמו יום אחד וברחו התחתוני'. אבל הריגת הבחור אירע בשנה השנייה, שחזרו התחתוני' (מעצמו) [מעצמן] בלא מלחמה, כי לא היה להם לחם ומספוא. והמלך וילפיש רכב לו בקרוב לאייש וחזר בלא מלחמה. והנהר גדול רינוס הוא מפריד בין קופלנץ למבצר זיינא. אף כי רחוק זיינא מקופלינץ קרוב לב' פרסאות במחוז הפיחה מזיינא מעבר לנהר רינוס, גם בפולמוס הראשון לא היתה שם [מלחמה] כלל, ורגלים לדבר שלא נשרף ונחרב שם כלום בעת ההיא, כאשר עשה בכל מקום שעברו האויבים. ואף כי השלטון הלנטרינבא היה אוהב הפיחה ונדר למלך וילפס בפולמס השני, שיביא את הפיחה מזיינא אליו וישלים עמו. ויהי בהיות המחנה המלך אצל קופלינץ על נהר מוזילא, ויקם הבחור ויקח בידו מעות וישם פניו ללכת ולעבור הרינוס ולבא לקופלינץ, אולי ימצא דבר לקנות ולהרויח, והניח בתי שוקיו בבית ונעל מנעלים נמוכים, כי היה סבור ללכת לבטח במחוז של הפיחה. והנה לא שב לביתו וגם לא ראוהו בקופלניץ ולא נודע עד הנה מה היה לו, זה קרוב לשנה וחצי. והנה יום אחד היה עובר חמיו באותו הדרך ויאמרו אליו גוים לפי תומם, שהיו מכירים הבחור בחייו, ויאמר' לו שראוהו שהי' הרוג, וחקר שוב מהם ויאמרו, שבתוך ג' ימים שנהרג ראוהו והכירוהו יפה, כי היה צף (אצל) [על] שפת [הנהר] לצד זיינא מעבר לנהר רינוס. וגם עוד אומר[ים] סימני' שמצאוהו בלא בתי שוקיי'. במנעלים נמוכים. וגם חמיו אומר, שעוד בתי שוקיו בידו. וגם כאן העיד ר' אפרים ממגנצא, שכן שמע מפי גוי מיסיח לפי תומו כאשר דבר חמיו, כי הוא היה הולך עם חמיו. ויש גוי שאמר, ששמע רק קולו בעת שנהרג שהיה מבקש על [נפשו] שיקח המעות ובגדיו ויניחהו והרוצח האכזרי לא אבה פן יקבול עליו לפיחה. ונתתי לבי לדרוש ולתור בדברים הללו, ויהי רצון שלא נכשל בדברים, ואם יסכימו רבותי' נרא' בעיני להתירה לינשא. ואדון לפניהם בקרקע. שנו רבותי' בשלהי מסכת יבמות, מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל, שנהרגו הרוגי' בתל (ארוא) [ארזא], והשיא(ו) רבן גמליאל נשותיהן על פי עד אחד, והוחזקו להיות משיאין [אפילו] עד מפי עד ומפי אשה ומפי קרובי' ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה, והכי הילכת'. ותנא לעיל מינה, ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות, ופליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש בגמרא, ומסקנ' דגוי נאמן מסיח לפי תומו, כי ההיא דהוא קאמר ואזיל מאן איכא בי הוא שכיב חיואי ואנסבה (אמר) רב יוסף לדביתהו. ופי' מסיח לפי תומו רק שיתחיל הגוי מעצמו הדברים, אפי' אם הישראל חוקר שוב הדברים ושואל לידע העיקר, כדפרכי' [לקמן ע"ב] והא א(י)ן חבירינו קאמרי', ומשני כיון דחזיתנהו (בבת) [בכת] ואמרי לה אן חבירינו אמרה להם מת וקברתיו. וכן פסק רבי' האלפסי כדבריי, דכיון דמתחיל הגוי מנפשיה מצינו למיהדר ולגלויי ליה ולברר הדבר שפיר ומשיאין על פיו. וא"ת אמאי איצטריכ' למימר מת וקברתיו הא אפי' במלחמה לא צריך למימר הכי אלא גבי ריעבון, כדאמרי' בפ' האשה [קי"ד ע"ב], י"ל מעשה שהיה כך היה וקבלה בידם שכן היו הדברים. ובירושלמ' דיבמות [פט"ז ה"ה] גרסי', (אתה) [איזהו] (ו)מתכוין ר' יוחנן כל שמזכירין לו אשה, ר' שמעון בן לקיש אמר כל ששואלין אותו והוא משיב, א"ר חגי לר' יהושיע ב"ל זכור ר' בשלשי' ושנים זקנים שהיו מתריסין כנגד ר' יהושיע למיעבד כר' שמעון בן לקיש ולא קיבל עליו. ובגמרא דידן [קכ"א ע"ב] משמע דר' יוחנן מחמיר ולא מכשיר אלא במסיח לפי תומו, וריש לקיש מיקל ולא פסל (לגר) [לגוי] אלא בנתכוין להתיר. לכך צריך לפרש הירושלמ' של ר' יוחנן, אפי' אין שואלין לו אלא מזכירין לו שם האשה שמת בעלה לא הוי מסיח לפי תומו, ומיהו (בבת) [בבכתה], ותו אמרי' [אמרי] א(י)ן חבירינו מודה ר' יוחנן דהוי עדות, וריש לקיש כ"ש דאתי שפיר טפי (ו)הא דפריך והא אין חבירינו קאמרי, אבל בירושלמי [שם ה"ט] גבי מעשה דפונדקית, גרסי' ר' אחא אמר עשו אותה (בחיה שנאמנת על יותר) [כי חיה שהיא נאמנת על אתר], ר' שמואל בר' סיסרטא אמר עשו אותה כגוי שמסיח לפי תומו, חד (אמר) ארסטוון בעא קומי ר' מנא לית (חדא) [הדא] פליגא על ר' שמעון ב' לקיש, דאמר כל ששואלין אותו והוא משיב, פי' דא(י)ן חבירינו היו שואלין אותו, והיינו מתכוין להעיד דאינו עדות, א"ל בההיא דר' שמואל בר סיסרטא אית', ברם בההיא דר' אחא דאמר עשו אותה כחיה שנאמנת על (יותר) [אתר]. פי' דלר' אחא אפי' שואלין אותו א(י)ן חביר' דלא הוי מסיח לפי תומו נאמנת, דומיא דחיה דנאמנת, כדאי' בפ' בתר' דקידושין, וטעמא משום שהיתה מראה פנים לדבריה במקלו ובתרמילו, ובגמ' דידן [לקמן ע"ב] אוקימנ' לפונדקית כמסיחה לפי תומו והיינו כר' שמואל בן סיסרטא. ואם יבא אדם לערער משום דעת המלחמה היתה (מן) [בין] המלכי', ותנן [לעיל קי"ד ע"ב] האשה שהלכה היא ובעלה למדינ' הים, ושלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאת ואמרה מת בעלה, תתייבם, שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם, באת ואמרה מת בעלי, אינה נאמנת, ומפ' בגמ' טעמא משום דאמרה בדדמי דמסקא אדעת' בכל הני דאיקטי' איהו פליט, ואם תימצי לומר כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין (דמהוליה) [דמחו ליה] בגירא או ברומחא (ע)וסברא השתא ודאי מית ליה, ואיכא (דאמרי לאסתמרי) [דעבדי ליה סמתרי] וחיי, ואבעי ליה [קט"ו ע"א] עד (אחר) [אחד] במלחמה מהו וסלקא בתיקו, ופסקו רבי' חננאל ורבי' זקיני מ"כ דאזלי לחומרא בספיקי דאוריית'. ומיהו נ"ל שאם נשאה לא תצא, מדדמי ליה תלמודא למים שאין להם סוף, דפסקי' בגמ' דידן בהדי' דדיעבד אין, לכתחילה לא. ואון לי מצאתי בירושלמי [פט"ו ה"א], עד אחד במלחמה מהו שיהיה נאמן, נשמעינה מן הדא, חד בר נש אתא ביומוי דר' אמר ההוא פלן אמרה לן מיית ההוא פלן אמרי' ליה מיתי, א"ל וכולהון מתים אמר לון אילין הון בחיים לא הוו מתים, פי' וכי לא היו באים תרגום לבא למיתי, ר' חנינ' בש"ר חנינ' מעשה בא לפני ר' ואמר(ה) מאן דניסת (ניסים) [ניסת] ומאן דלא ניסית לא (תנשו) [תינשא], ר' אייבו ב"ר עדי בשעת מלחמה היתה הדה אמרה שעד אחד נאמן בשעת מלחמה. פירוש לעניין שאם ניסית לא תצא. ושפיר הוה נר' למיגר' שאין עד אחד נאמן בשעת מלחמה, פי' דלא תינסי לכתחילה והיא היא. ומעתה אם לבך נוקפך הלא עת מלחמה היתה, לאו מילת' הוא כלל, חד חדא שבפולמס השני כשנהרג, לא היתה שם מלחמה כלל כמו שכתבתי למעלה. ותו דלישנ' דגמר' מוכח שהישר' בעלה הלך להלחם כמו שניהוג עדיין בארץ נפוך, שישראלים הולכים עם המלך להלחם, מדקא' [קי"ד ע"ב] בכל הני דאיקטול איהו פליט, משמע שהיה הולך להרוג [או] ליהרג. ועוד (נהרג) [ניהוג] הוא שבני אדם ההולכי' בלא כלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידי' עליהם, הילכך לא אמרה בדדמי. ועוד לא אמרי' מת במלחמה אלא א"כ מת או נהרג במקום שהיתה המלחמה, כדאמרי' בהאשה דאלו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנ', אבל מת על מטתו מהימנ', אלמ' דדוק' מת במלחמה קיימי ואם מת או נהרג ברחוק מקום שלא היתה המלחמה, היינו כמת על מיטתו. והכא בארץ שלום שהיה בוטח נהרג לפי שהעידו והסיחו ושריא להנשא. פשוט הדבר לכל יודע דת ודין, שאם באנו לומר ושלום בעולם בכל מלכות אחר אי הגמוני' אחת נתת(יה) דבריך לשיעורים ותפסת מרובה לא תפסת ואין (לעגיבת) [לעגן בת] ישראל בדברי הבאי(ם) כל ימיה. וכאשר דנתי האיר צור עיני בתלמוד ירושלמ', בהאשה שלום [שם], וזהו לשונו, מה בין שלום בעולם למלחמה שבע' [מלחמה] סבורה שמת ולא מת, פי' אמרה בדדמי, עד כדון, שהיתה (ב)מלחמה בצפון ובאת מן ((הצפון...) הדרום והיא אומרת מן הדרום באתי) [הצפון, בדרום ובאת מן הדרום, היתה מלחמה בצפון ובאת מן הדרום והיא אומרת מן הצפון באתי ואינו מן הדרום באה] סבורה להתיר עצמה. ונ"ל דהכי פירושא כשהיתה מלחמה בצפון ובאת מן הצפון (ואומר) [ואמרה] שבצפון נהרג, דבר זה פשיט' לן דלא מהימנ', ודכוות' בדרום ובאת מן הדרום, אבל הא מיבעי' ליה, היתה מלחמה בצפון ובאת מן הדרום ואומרת מן הצפון מקום מלחמה באתי ואינו אמת, כי ידענו בברור שמ[מ]קום שלום מן הדרום באת, ודכוות' להפך מאי, ופשיט' ליה (סברוה) [סבורה] להתיר את עצמה, פי' אע"ג דהוה ליה למימר שויתה נפשה חתיכה דאיסור' ונאמנת על עצמה יותר ממאה עדים, כדאי' במסכת' קידושין [ס"ה ע"ב], אפי' הכי שרי' אקילו בה משום עיגונה (ואמרה) [ואמרינן] סבורה היתה להתיר את עצמה בזה שאמרה שממקו' המלחמה באת שטועה וסבורה שיותר יאמינוה לומר במלחמה מת מפני ששם מצוי מיתה והרג יותר מבדרום שהוא מקום שלום, ואפי' הכי מהימנ' לומר מת ולא מהימנ' במה שאמרה ממקום מלחמה באתי, ופלגינן דיבורה, הכא לכולי עלמא דאזלינן בתר (אומר') [אומדנא]. ואפי' אם נדחוק לפרש סבורה להתיר את עצמה ואינה נאמנת, מה שאין הלשון משמע כן, אפי' הכי ש"מ שאפי' מלחמה בצפון ובאת מן הדרום היא או עד אחד ואמרה בדרום שנאמנ'. ובעובד' דאתינן עלה, אפי' אי חשבינן מקום קופלינץ, במקום חניית החיל, מקום המלחמה, אפי' הכי המלחמה היתה בדרום נהר רינוס והעדות שנהרג ברחוק משם בצפון לנהר רינוס ובאו מן הצפון, ושריא בעדות גוי מסיח לפי תומו, וכל שכן הכא שלא הייתה שם מלחמה כלל דשריא. וכי גרסי' התם, היא אומרת על מיטתו מת והוא אומר למלחמה הלך סבורה להתיר את עצמה ואינה נאמנת, כיון שעד אחד מכחישה שבמלחמה מת. ומיהו אם התירו להנשא על פיה לא תצא מהיתיר' הראשון כדעולא [קי"ז ע"ב]. ומת על מיטתו, אמרי' בגמ' דידן [קי"ד ע"ב] דמהימנ'. וטפי (מהימנ') נר' (דהכי גרסי') [דגרס] היא אומרת במלחמה ואינו על מיטתו מת סבורה היא להתיר את עצמה, והיינו (דאמר) [דומיא] דרישא, ולישנא (דסברות) [דסבורה] משמע שא(י)נו מאמיני' אותה לומר מת כיון שידענו שממקו' שלום באת, וכל שכן הכא דשרי' כמו שפרשתי לעיל. ועוד יש להתירה, כיון דדברים מוכיחי' וסימני' קאמרי דהא במלחמה אי אמרת מת על מיטתו מהימנ', אע"ג דהוה לן (למייתי) [למיחש] מיגו דאמרת בדדמי מערמת לומר בכל עניין שהאמינה, אקילו ביה רבנן דדבריה מוכיחות כיון שלא אמרה ממש מת במלחמה, וכן גבי רעבון מת וקברתיו. תדע דכי איבעי' לן עד אחד במלחמה מהו [קט"ו ע"א] ופשיט ליה ממעש' בשני תלמידי חכמי' שהיו באים בספינה והשיא ר' נשותיהן על פי נשים ומדמי מים שאין להם סוף למלחמה, ומאה נשים כעד אחד דמי, ודחינן לעולם לא (מהימן) [מהימנו] לא במלחמה ולא במים שאין להם סוף, אלא הכא כגון דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר, וקאמרי סימני דלא (עיילי) [עלייהו] סמכי' [אלא אסימנא סמכינן] ש"מ דאסימ' סמכי' למלחמה ומים שאין להם סוף הכל אחד, ובתרווייהו נמי אמרי' כי ליכא סימני' דלכתחילה לא תינשא ובדיעבד לא תצא, כדפרשתי לעיל. ובפרק אילו מציאות [כ"ח ע"א] גרסי', אם תימ' לומר [סימנין דאורייתא], סמני' ועד אחד [עד אחד] כמאן דליתיה דמי ומשמע [נמי] כי אמר(י' נמי) סימני' דרבנן [הוו להו סימנין כעד אחד ואע"ג דאמר כי הוו סימנין דרבנן] בעינן סימן מובהק, כדמשמע גבי אין מעידין על השומא התם [כ"ז ע"ב], ובפרק בתר' דיבמות [ק"כ ע"א] (אמרי') [נראה] דהוו סימני' מובהקין, שאומר שהיה בלא בתי שוקיי' ובמנעלים נמוכים הי' וחלוק רח(ו)ב ודק, ולא דמי לחיורא ואוכמי. ואם תימ' לומר דלא מובהקים נינהו, אכתי כיון שאומר (שהכי) שהיכירוהו בחייו ובמותו בתוך ג' ולא היה [עת] שעשוי להשתנות, אין לך סימן גדול מהכרת פנים וטביעות עין פרצוף פנים עם החוטם. (והא דקאמר' סימני שיכרוהו) [והאי דקאמר (קט"ו ע"ב) וקאמרי סימנים שיכירוהו] יפה יפה מפני שעשוי להשתנות במים ואינו ניכר כל כך כפי' רש"י, ומה שהזכי' רש"י סימנין, לישנ' דגמ' נקט. ורבי' האלפסי כתב, עד אחד במלחמה מהו וכו' עד דלאו עלייהו סמכי' אלא אסימן, וליכא למיגמר מינה דסמכי' אנשים והוא הדין לעד אחד במלחמה, ולא איפשיט' בעיין אלא מיהו כיון דאמרי' בפירקין [קכ"א ע"א] דהוא גברא דטבע בדיגלת וכו' ואסבה רבא וכו', (שמעתי) [שמענו] דעד אחד במים שאין להם סוף נאמן. ודווק' היכא דקאמר אפקוה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואישתמודע' ליה דאיהו פלני', כדאסקינן גבי מעשה בשני ת"ח וגבי ההוא דטבע בדגלת, והוא הדין לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו, ואי לא מסהדי הכי אפי' איכא תרי סהדי לא סמכינן עליהו, וכ"ש עד אחד או אשה, דאמרינן (בחומדן) [באומדן] דעתי' קא מסהדי, וכן הילכת'. ומדכתב רבי' ואישתמודענ' ליה ולא הזכיר סימנין, ש"מ [רק] שיכירוה יפה יפה, שהרי יש בני אדם שאין להם שומא וסימני' בגופם כי אם טביעות עם הכרת פנים, והיינו שכתב אלא מיהו וכו' דלא בעינן סימני' גמורים. וכלל דבר מה שצריך סימנין, היינו היכא שאין מכירין אותו אלא ע"י הסימן, וה(ו)א דכתב הרב והוא הדין לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו, לרבות' נקט וקברתיו, דאפי' הכי צריך שיכירוה יפה יפה, אבל וקברתיו לא צריך אלא גבי רעבון כדאמרי' בריש האשה [קי"ד ע"ב]. ואע"ג שהקשה רש"י גבי החזיקה היא (ד)מלחמה (ממתינין), ותירץ מתני' דאמרה מת סתם, ואשמעי' מתני' דהואיל ושלום בעולם אע"ג דלא אמרה מת על מיטתו בהדי' מסתמ' מת על מיטתו קאמר. ומשמע מדבריו, שאם היה מפר' בשעת שלום נהרג לא מהימנ', זה אין דקדוק כלל, דהא פי' רבי' לבסוף, והכי קמיבעי' ליה לרבא, כגון שיש שלום בעולם ואמרה היא מת במלחמה, אלמ' דדוקא מת במלחמה אתא למעוטי, תדע דהא הרוגי תל (אחא) [ארזא] השיאום על פי נשים, ועוד כיון ששמע גוי קולו כשצעק כשנהרג מותרת, כדאמרי', מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו, והכא הכירוהו, ומשום שעת מלחמה ליכא למיחש כדפרי'. ולא דמי לההיא כל הגט [כ"ח ע"ב] דיוצא ליהרג דנותנין עליו (ד)חומרי חיים וחומרי מתים, דהתם מיירי שרוצים לדון ולהורגו ואיפשר דמזכו ליה בדין. (ובמה) [וכמה] הקילו חכמי' משום עיגונה דאפילו מצאו כתוב בשטר איש פלוני נהרג או מת, משמע בירושלמ' [ה"ז] דאיכא מאן [דאמר] מותרת, וכ"ש היכא דאיכא הוכח[ו]ת כמה וכמה שלא לעגן בת ישראל כל ימיה לעולם ולא נדחנה בשתי ידים, וחומר' דאתי לידי קולא הוא וחלילה לעשות סניגור לעשות פסולים אומר נרא' פשוט בעיני להתיר. ובהלכו' גדולו' בדקתי ולא הזכיר גבי מים שאין להם סוף, ואסוקינהו קמן אלא וקאמרי סמני. אע"פ שבעל התלמוד [קט"ו ע"א] הזכיר ואסקינוהו קמן, דלא חש הגאון אלא באיזה עניין רק שיכירנו יפה, ואע"פ שכתב סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנין שלו, או זה או זה קאמר. ומיהו בשאלתות דרב אחאי, פרש' והיה (עקב תשמעון) [כי תבוא סי' קנ"ט], הזכיר ואסוקינהו לאלתר והוא ניהו ולא הזכיר סימנין, משמע רק שיכירנו. ובתוספת' תניא, בסוף יבמות [פי"ד הי"א], אין מעידין עליו עד שיהו מכירין שמו ושם עירו, אבל אמרו אחד יצא מעיר פלוני ופישפשו באותה העיר אם לא (משמ') [יצא משם] אלא הוא תינשא אשתו, פי' כשפישפשו לא היה חסר אלא אחד תלינן דהיינו ההוא שנהרג וכ"ש הכא, וכמה וכמה הקילו משום תקנת עגונות ותו לא מידי. ואחר שדנתי דברים הללו להיתר, בדקתי בתשובת הגאוני' וראיתי כתוב, שאירע מעשה דומה לזה בשעת מלחמה והתירו על יד גוי מסיח לפי תומו, והנני מעתיק את התשובה לפנים בסוף דבריי, ולא עמדתי על דעת רבינו כי עד אחד במלחמה לא איפשיט' ואזלינן לחומרא אלא על כורחי' טעם הרב כמו שכתבתי למעלה, דלא הוי מת במלחמה אלא כגון שהלך להלחם בעצמו, אי נמי נהרג ברחוק מעט ממקום המלחמה דומי' דההוא דירושלמי [פט"ו ה"א] שכתבתי לעיל. ושוב בא בחור אחד מוודיצל ואמר, שבא שם גוי אחד וביקש מיהודי אחד שם לתת לו שני פשיטי' ולא רצה, ואמר לו, אילו הייתי עמך חוץ לעיר היית נותן לי אם לא הייתי עושה לך כדרך שעשיתי לאלכסנדריי מאנדרכנא, שלא רצה לתת לי והרגתיו. ונר' בעיני, שזה אינו עדות כלל כי לאיים עליו אמר, כדאמרי' ביבמות [קכ"א ע"ב], ההוא גוי דאמר לישראל, קטול אספסתא ואי לא קטיל לך כפלני' ישראל, דאמרי ליה בשיל לי קדירה בשבת ולא בשיל לי וקטלתיה, ומסקינן התם דלא הוי עדות כלל. ועוד אמר לנו ר' אפרים אחיו של הבחור שנהרג, כי בחג הסוכות (אמר) [אחר], שאירע אותו מעשה בשבועות היה הולך עם אביו ר' שמואל בחצר גלח אחד בקולוני', והנה בא שמה גולייר אחד מן המוזילא ושאלוהו מאיין הוא, ואמר אני עבד הפיחה מזיינא, וידעתי שאתם חוקרי' עבור הבחור שנהרג אלכסנדרי. אמר אביו, הכרת אותו מימיך, אמר, יפה אני הייתי מכירו, כי היה מוכר יין חדש, שקורין מושט, ושתינו ממנו כמה פעמים אצלו, ואמר הגוי, זה היה יין חדש הראשון, שנמכר שם, דעו כי בברור ובודאי לא תראו הבחור עוד כי נהרג. ומכל עדיות הללו נר' לי, שמותרת להתייבם או לחלוץ ומותרת לינשא לשוק, דאפי' אם היה אחד בא ואומר, שהוא חי, אזלינן בתר רוב דעות גבי פסולי עדות, וחילוקין של צידי הכחשות אין צריך להאריך, כי אין צורך לנו בזה. ואף כי מבארים בתשובת זו של רבינו גרשם מאור הגולה המעתקת לפנים. וצורינו יורינו דרך הנכוחה והישרה ויצילינו מעונש למען רחמיו וחסדיו. אבי העזרי.
אני גרשום בר' יהודה החתום למטה, נשאלה שאלה זו לפני, ראובן היה רגיל ללכת למקומות הרבה ולכרכין הרבה, קרובין לעיר דירתו מהלך יום או יומים. ודרכו למכור להם ולקנות מהם אל המערופיא שליטי הכרכים. וכאשר אין הזוזי' בידם מצויים, שמים ערבויותם בידו מן כסף וזהב, ופעמי' היה מחליף עמהם בפרקמטי' עם בהמות ששוללי' איש על אויבו, והיה עולה דמי הבהמות בידו ומביאי' לדירתו ומוכרם ביוקר ומרויח בכך. והרגיל בזה העניין שנים ושבע'. ומראין בני הכפרים הנשללים ולב השרים אדוניהם בכך אשר היו אומר[ים], זה היהודי מסית אויבינו עלינו אשר הוא מזומן לקנות השלל על כן הם נוהגים לעשות כדבר הרע הזה והם הולכי' לבטח. ועוד יש מן השליטי' האלה רבי' המתקוטטי' עמו פעמים על משכונות[ם] (הנדחנים) [הנרהנים] בידו ובעלילת הנשך (היה) [היו] חוטפ[י]ם ומגזמי' אותו תמיד. ומן המשכונות היה מוכר פעמי' ופעמי' שלקחוהו והוליכוהו לפדיון וניצל, ופעמי' שלקחו יהודי' אחרים לפדיון ונפסדו ממונם בשבילו. ופעם אחרת לקחו מבניו והוליכום ונוצלו, ובסכנה זאת היה (ויצא) [יוצא] ובא הוא ואחרים, עד זמן אחד, שבא מלך פרנצא וחיילותיו וחיילי בורגוני' עמו (ליסעת') [לסיעתו], וישב בדד במצור קרוב לעירו מהלך חצי יום. ורגילים בני העיר(ו) ללכת שמה בתוך החיל ולמכור להם הוצאה ולקנות מהם השלל. וזה ראובן הלך שמה במחוז ההוא קודם לכן כמנהגו ויעכב שמה החיל כמשלש חדשי'. ואנשי החיל היו שוללי' בכל מקום שמצאה ידם. והקרובים לכרכים היו שולחין את השלל ובחזירתן גרשום מן המלך שלל רב עמהם הביא ויותר מן השרים האלה. השוללי' היו שונאי' של ראובן. וקודם חזירת השרים ויצא שם, כי נמסר בבית האסורי', כי מצאוהו אויביו בדרך והוליכוהו. ואחרים באים ואומרי', נשבה במקום רחוק, כי עוד שמה מן אויביו הרחוקי'. ועוד אומרים, כי נהרג. ולאחרי כן באו אנשי' ואומ' לקרוביו, אני ידעתי המקום שנהרג שם ראובן, ברו לכם איש אחד וילך אלי ותנו לי שכר ואני אראהו והרוג. וזה אומר, כל מה שזה אומר, שיראהו לשלוחכם כזב הוא מדבר ואינו אומר אלא להוציא מכם זוזי', וידוע לכם כי לעולם לא ימצא ממנו סימן במלכות הזאת. וכמה שלוחים נשלחו על דבר זה ולא סימן ואות לא נראה. ועוד שני יהודי' מקרוביו הלכו לבקשו ולא נמצא עד שנצטרף דמי פרוטות השלוחין לחשבון גדול ובאו בשמועות האלה כשיעור שנה תמימה. עד שבא שמעון וקפץ על אשתו ושאלה לקרובי' וארסה והרבה זה מוהר ומתן ושם קרוב זמן לנשואין. ועתה אין ידוע במי להשען מכל השמועות הללו. ויש בקהל אנשים אשר להם דבר זה מוטל בספק אם היא מותרת לינשא בעניין זה, הואיל ולא נשמע הדבר ברור ולא נראה סימן ממנו בעדים, אפי' ביד גוי מסיח לפי תומו, ולא ישראל מסיח לפי תומו, וסימן לא נראה ממנו ולא נשמע אפי' לראייה בעולם, והכל יודיע אל השואלים באר היטב לפי מה שכתוב בשאילה זו. כך דעתי נוטה ממה שלימדוני רבותיי, שבדבר זה הקילו חכמי' משום תקנת עגונות ושלא תצאנה לתרבות רעה ומשום דמית' שכיח'. והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד ועד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה, ואפי' גוי מסיח לפי תומו. ולעניין מעשה זה, אילו גוי אחד הסח לפי תומו ואמר, איש פלוני נהרג, [וגוי אחד אומר לא נהרג], תינשא אשתו, דתנן [קי"ז ע"ב], עד אומר. מת ונשאת, ובא אחד ואומר לא מת, הרי זו לא תצא. והוינן בה, טעמ' דנישאת, הא לא נישאת, לא (תינסי) [תנשא] והאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד במקום שנים, ומשנינן, הכי קאמר, עד אומר, מת והתירוה לינשא, ובא אחד ואומר, לא מת, [לא] תצא מהתירה הראשון ומותרת לינשא לכתחילה. ואם גוי אחד מסיח לפי תומו אמר, איש פלוני נהרג, ושני גוים אמרו, לא נהרג, אע"פ שניסית תצא, דתנן [שם] עד אחד אומר מת, ושני' אומרי' לא מת, ואע"פ שניסית תצא. ואמרי', פשיט' אין דבריו של אחד במקום שנים. ואמרי', לא צריכנ' [אלא] בפסולי עדות וכר' נחמי', דתנן ר' נחמי' אומר כל מקום שהאמינה תורה בעד אחד הלך אחר הרוב דיעו', ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשי' באיש אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים, פיר' פלגא ופלגא דמי. ואם שני עידי' גוים אומרי', נהרג איש פלוני ואחד אומר, לא נהרג, אע"פ שלא ניסית תנשא דתנן שנים אומרי', מת ואחד אומר, לא מת, אע"פ שלא נישאת תנשא. ואמרי', מאי קמ"ל בפסולי עדות דאזלינן בתר רוב דעות (לחומרא אבל לקולא לא), היינו הך דאמרי' מהו דתימ' כי אזלי' בתר רוב דיעות לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל. ואם שני גוים אומרי' לפי תומם, נהרג פלוני ושנים אומרים לפי תומם, לא נהרג, אין לה תקנה, דתנו רבנן [כתובות כ"ב ע"ב] שני' אומרי', מת ושני' אומרי', לא מת, שנים אומרים, נתגרשה ושני' אומרי', לא נתגרשה, הרי זו לא (תינסי) [תנשא] ואם נישאת [לא תצא], ר' מנחם בר' יוסי אומר, תצא. ואמרי' מכדי תרי ותרי (תנאי) [נינהו] הבא עליה באשם תלוי קאי. ומשני רב ששת, בשנישאת לאחד מעידי' היא גופה באשם תלוי קיימ' באומרת ברי לי. והכא כיון שהנושאה אינו עד והיא אין הדבר ברי לה, תרווייהו באשם תלוי קיימי, הילכך לא אפשר להינשא עד (שיברור) [שיוברר] הדבר. אבל אם תוכלו לברר דברי הגוים המסיחים לפי תומם שאין מכחישין זה את זה, כגון שאילו שאומרי' נשבה או נחבש באחד בשבת (מה) [וזה] שאומר נהרג בשני בשבת, שיש לומר מאחר שנשבה או נחבש נהרג התירוה לינשא ובלבד שלא יתכוונו לא להתיר לאשה להינשא ולא להעיד אלא במסיחין לפי תומם וכן הדין. גרשום בר' יהודה.
ועוד מצאתי תשובה אחרת בספר הדינין של רבי' יהודה הכהן והנני מעתיקה, ששאלתם שני אחים יתומי' קטנים היו (גדולי) [גדלים] עם קרובי'. ועמד חירום בארץ והלכו הקרובי' והעמידום אצל גוי אחד בכפר היותם שמורים אצלו, כי שמעו כי חיל בא עליהם. והיו שם ימים רבי'. נדרו לו הקרובי' שכר על השמירה, לסוף באו קרובי' לפדותם לשלם השכר לגוי שנדרו לו. וכראות הגוי אותם אמר להם, הנערים שלכם אחד מת והשני הנה עומד לפניכם. ונתנו לגוי מה שנתנו ולקחו נער העומד לפניהם והלכו להם. וגדל עמהם עד שנשא אשה. ולא שהה עמה כי אם חדש ימים ומת והניח חיים לכל ישראל. ובאותה פעם נקרא שם אחד מבני קהלנו ופלוני שמו, עד שהיו יושבין על המת, התחיל (יושב אחד) [שואל ודורש על] המת, היש לו אח או בן, וענהו אחד מן היושבין ואמר, אדוני קרובך היה והיו שני אחי', ובעת החירום שהיה בפלוני שללנו שללו שובי' מן עיר פרגמוט. ואז אותם שנים קטנים היו ונשללו, וכשהוציאום מן העיר אל השדה השליכום בשדה, וכשהוציאו גם אותו עקוד ידים ראינו שתיהם מושלכי' על פני השדה בוכים ומתאנחי'. ומתוך כך ראינו (בעין) [כנען] אחד והכרתי[ו] ובקשתי ממנו להכניסנו וגם אותם הנערים, ואם ירחמו עלינו מן השמים והוציאנו מן השביה כבודנו לפי כבודו ושכרו יהא מוכן עלי, וכן עשה. ונעשה לי נס ויצאתי מן השבי ובאתי אל בית כנען ההוא לבקש על הנערים, ואמר לי, א' מן הנערים מת והשני הרי הוא לפניך. ולקחתיו והביאותיו לביתי. אחר זמן שמענו כי הביאו גוים נער אחד בפרגא למכור, והיה אומר, כי מעיר פרימוט נשבה נמכר ליהודי יווני. ועוד משוחרר אחד אשר בא מארץ יון, (אשר) [אמר] אני ראיתי' בקונשטנטינא, עבר לצודא ובוכה. ועתה יורינו הרב משפט האלמנה אם לאסור או להתיר. עיינתי בדברי השאלה זו וחקרתי על כל צדדיה, ולא מצאתי לאשה זו צד איסור ומותרת היא לינשא לכל מי שתחפץ. שכך שנינו במשנתינו, מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהן והניחוהו בפונדק, (ובחזירתו) [ובחזירתן] אמרו לפונדקית, אין חבירינו, ונומת להם, מת וקברתיו, והשיאו אשתו, אף זו תינשא, אם חייבי מיתות ב"ד הותרה, חייבי לאו לא כ"ש ואם תאמר זה שהגיד גוי היה, פונדקית נמי גויה היתה, דתנן, אמרו לו לא תהא כהנת כפונדקית. ואמרי' בגמ', מאי גריעה דפונדקית, ואמר רב כהנ' פונדקית גויה היא, ואם תאמר מסיח לפי תומו בע[י]נן, גוי זה נמי מסיח לפי תומו היה, משום הכי מותרת. ואין לחוש לדברי ההבטלה שנשמעה להם אחרי כן ואין בהן ממש, ואשה זו בחזקת היתר (לשון) [לשוק] עומדת ואין לאוסרה מספק, (הילכת') [הילכך] תנשא.
ברוך אלהים אלהי אשר לא השבית לנו גואל, לישב על כסא ישראל, ובטרם בא השמש ונואל, זרח השמש לבית הרב ר' יואל, למלאות מקומו בדת יקותיאל, ובתעודת הנשיא רבן גמליאל הוא מזה בן מזה, משיב בענין ושואל, והנה פרח מטה אהרן לבית לוי מגין בדורו כסלע יקותיאל ואחריו יאיר נתיב הגאון הרב ר' שאלתיאל, ומי איש תבונות ידלה מים עמוקים וישתה לצמאו מים מתוקים, מזן אל זן מפיקים, גאות מגינים ואפיקים וקנקנים כלים רקים, ובכונס משקה אינו מחזיקים. ומה ידענו ולא תדעו. על כן באנו בקצרה אולי תערב מנחתינו לאזכרת קב ונקי, כי כבר חיפש חתר אלופינו כל המחבואו' ואת כל המבואות, אך באנו אחריו (למלאכה) [למלאות] את דבריו, כי אין מסרבין לגדול. ואהבתו וקרבתו השיאתנו על ככה. והלכה רווחת היא בישראל דכל המסיח לפי תומו כשר לעדות אשה, בין גוי בין ישראל ומוסף ישראל על הגוי להאמינו אפי' במתכוין להעיד ולהתיר, כדאי' בפ' שלום [קט"ו ע"א] ובפ' בתר' דיבמות [קכ"א ע"ב] וכדאי' בהגוזל בתר' [קי"ד ע"ב], גבי נחיל של דבורים, אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד, ומסקי תו התם דבדרבנן נמי נאמן אבל בדאורייתא לא רק באשה בלבד וטעמא משום עגונה ואשה דדייק' ומנסבא. ואגב דאתו (לידו) [לידן] תמהני על דפריך בירושלמי [כתובות פ"ב ה"י] על משנת ואילו נאמנין להעיד בגדלות מה שראו בקטנות, בגודלן אין בקוטנן לא, א"ר יוחנן בן ברוקה נאמנין אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה, ומשני נחיל של דבורים אין גזילה מן התורה ולא במפריח ולא בשכן, היה לו לתרץ התם בכולהו בכתובות שגם (הסדר בנו) [הם דרבנן], כדאי' התם, היינו במתכוין להעיד (ולבד) [ולכך] דווק' בגודלן, אבל גבי (ב)מסיח לפי תומו ולכך אפי' עידי קטן. ובתוספת' דכתובות [פ"ג ה"ג וה"ד] מחבר אותה דר' יוחנן בן ברוקה דנחיל עם המעידים בגודלן מה שראו בקוטנן. וגרסי' בירושלמ' דעתו לומר דגריע אפי' משאר מילי דרבנן המנויין בכתובות דאין בה רק דרכי (עולים) [שלום]. נחזור לעניין ראשון דגם פשטה (הודאה) [הוראה] דאפי' עד מפי עד ואפילו עבד ואפי' שפחה ואפי' אשה נאמנין, א"כ בזה הנדון שלפנינו שיש גוים מסיחין לפי תומן, שראוהו צף על המים בתוך ג', והכירוהו בטביעת עין והיכר גמ[ו]ר בהכרת פנים עם החוטם בעת לא צוננת ולא חמה, מתוך הלכה פסוקה זאת נראה לנו להתיר אשתו [ו]אין לפקפק בדבר. אך כאשר הרבה להעמיק נדיבינו ומורינו, כי היתה מלחמה בצד זה של ריינוס, במקום שלא נמצא החלל ואדונינו התיר משום דמלחמה בצפון והוא נמצא בדרום. ומן הירושלמ' [פט"ו ה"א] זאת הסברא אינה נראת לנו לומר בכאן, כי ידוע כי הגדודי' הי' פושטי' בכל עיברי ריינוס לשלול ולהביא טרף (לחוץ...) [לחוריהם]. וכל היוצא יטרף. אמנם נראה לנו כי אינו צריך לכל זאת ואפי' אם תימצי לומר עת מלחמה היא ולא שלום אין לאסור, משום דהוא בעיא דאיבעי' להו בפ' שלום [קט"ו ע"א]. עד אחד במלחמה מהו, עלתה בתיקו ולא איפשיטא. ומסתבר להחמיר בה מספק, משום דכי איבעיא ליה התם הכי איבעי' ליה, אם בא עד אחד ואמר נהרג במלחמה ולא ראיתיו אחרי יציאת המלחמה, דומיא דאשה דמתני' האומרת על כן על בעלה בעת המלחמה, ואמרי' בה לא מהימנ' גבי עד כי האי גוונ' מהו, כלום יש לחוש שמא אמר גם הוא בדדמי לפי עת המצוי להיות הבמחנים מתים ולא דקדק העד על בוריו של דבר והילכך לא נאמיננו, והיינו דקאמר התם, או דילמ' טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא, והכא כיון דזימנ' דסני' ליה לא דיקא ומינסבא, כלומר אם הוא בדדמי גם היא לא דיקא וסמכא למצוא עלה בדבריו ולא חששה אם אינם נכונים ואמיתי'. וכן פתר רש"י בקוצר. ושמא אמרו בשניהם בדדמי אבל במקום שאומר העד אפי' בעת מלחמה ראיתיו אח"כ הרוג והכרתי[ו] יפה יפה כי הכא, הא לא איבעי' ליה [ד]פש[י]טא דנאמן, דלא יהא עד אחד גרוע מאשה גופה, דאם אמרה מת על מיטתו דנאמנת, דלא שייך לומר בה בדדמי, ולא שייכא אלא בהריגה, שיש לאומרה על הספק, אבל באמיתת דבר מה לי עת מלחמה ועת שלום. ומהשתא נשכיל מוצא דבר הא דמייתי עלה [שם] מעשה בשני תלמידי' הרי שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא ר' נשותיהן על פי נשים, אע"ג דמאה נשים כעד אחד דמיין, ואע"ג דמים כי מלחמה דמיין, יש לפרשה כן דס"ד מעיקרא דהא מעידות הנשים שטבעו ולא נראה אחרי כן דשייך בכה"ג לומר בדדמי דדבר הוה הנופל במים כי לא יחיה אחרי נופלו, ועל כן דימה אותם ודוחה במסקנא, הכא במאי עסקינ' כגון דקאמרי אסקינוהו קמן וחזינ' לאלתר וקאמרי סימנ', דלאו עלייהו סמכי' כי קא סמכי' אסימנין הוא דסמכינן ואנו פותרין בה דאו או קתני דומי' דנתן גט וחלוץ דפרק רבן גמליאל [נ"א ע"ב]. וגם רביע בקרקע ורביע במעות [ב"ק ט' ע"א]. כלומר לא כשעלתה על דעתה אלא שיראו הנטבעי' אחרי כ' לאלתר לא נשתהו והכירום בטביעת עין דעדיף מסימנין, כדאית' בפ' גיד הנשה [צ"ו ע"א], דאמר התם דאי לא תימ' הכי סומא האיך מותר באשתו אלא בטביעת עין וכו'. והא נמי אית' בפ' כל הגט [כ"ז ע"ב]. ומסיק תו [שם בחולין] תדע דאילו בי תרי אמרי פלני' דהאי סימנ' והאי סימנ' הרג את הנפש ולא משגחינן בהו, ואילו אמרה טבע בטביעת העין אית לן משגחינן בהו, אמרי וכו', מה שאין כן מחזירין אבידה בטביעות עינ' אלא לת"ח משום שאנו חוששין שמא משקר הוא, אבל בעיגון האמינו לכל וגם (לעת) [לעד] גרוע. ומסיק תו (אי) [או] דקאמרי' סימני' ויש לפ' סימנין מובהקין או בכליו שאינו עשויין להשאיל אי בדברים אחרי' שאינו עשויין להשתנות, משום דשמא סימנין דרבנן. ואע"פ שרש"י פי' משום סימנין, דאי לאו הכי שמא אינו ניכרים מחמת המים וכי נפחים שלא להכירם, קצת יש לגמגם בפירושו, שהוא בעצמו פי' בפ' בתרא [קכ"א ע"א] בעניין אחר וסותר דבריו שבכאן תהא משמע שם, דהיכ' דליכא מיא מיצמצת צמתי כך חזיוה בשעתיה, כדמסיק הכא [קט"ו ע"ב] דחזיוה לאלתר וגם טבע בלא מכה, ואז יסתרו הלכו' גדולו' את שאלתות, שיש שמזכיר זה ואין מזכיר זה, כי בזה או זה די. ולפי זה הפי' אשה זו מותרת. אבל אם אתה מצריך סימנין בתי שוקיי' שאמרת הוו כמו אוכמי וחיוור' [ק"כ ע"ב], שכל בני אדם מלובשים בכך ואפי' סימן בינוני אינו אפי' סימנין דרבנן, דהסימנין בג' עניינין, מובהקין ובינוני' וגרועים דאינו כלל אפי' גבי דרבנן. ואדונינו העמיק דברים והלאה ספירים אך אין צורך לאורך. ועוד הנראה לפי סברת הלב, כי לא שייכא אותה בעי' גבי גוי שאינו נאמן כי אם לפי תומו דבשלמ' ישראל המתכוון בו להתיר יש לומר דבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על (הבימה) [הנדמה] ודבר ההוה להיות, אבל גבי גוי שמספר מעשה אחד לפי תומו ולא כיוונתו לשום [אותו] לשום דבר (אותו) אינו אומר אחר הנדמה, כי אם כאשר ראה, וסבר' נותנת דלא שייכא בגוי ובהאי מעשה הנדון. ויצילנו ויחליצנו לכל מעשים אדון. מנחם ב"ר יעקב אלעזר הקטן בר' יהודה. קלונימוס בר' גרשום.
מיום שנסתלקו מפתיחותינו ומסגרותיים מי בנו פותח וסוגר דלתיים, אתה הוא מן המשוערים, ראש לפותחים ולסוגרים. וידינו רפה לסייעו ולא בפתיחה לי ולא הבהגפה. או לפי תשות כוחינו וחסרון מוחינו חיזרנו לצד היתר (והו כשר) [והוכשר] בעיני עדותו של גולייר, שכתבתם שהסיח אלכסנדרי הבחור מכפר זיינא נהרג, הזכיר עירו ושם שמו ושם עירו, כמו ששנינו בתוספת' [פי"ד הי"א]. ודמי נמי לההוא [קכ"א ע"ב] דהוה קאמר ואזיל ווי ליה לפרשא זריזא דהוה בפומבדית' דשכיב. ולפי (שיכול) [שיקול] דעתי' אין לחוש ולמלחמה דתימ' בדדמי, אלא כשראהו העד או האשה בקישרי המלחמה, כדמפ' רבא [קי"ד ע"ב] מאי טעמא דמלחמה וכו', וכן רעבון שהיה הוא בעיר שבני העיר מתים ברעב, וכן (מעלות) [מפולת] ושילוח נחשים או טבע במים שאין להם סוף. ודווק' נפלו עלינו גוים נפלו עלינו לסטים אבל שעת חירום בעלמא, שלא ראתה לסטים נופלין אלא חששא, שלא הוזכר לפי דעתי', שאין אנו רשאין לחדש דבר ולהוסיף על המלחמות, כי בשעת חירום הרבה פעמים הולכין שאין ליסטים פוגעין בהם ואפי' כשפוגעין רוב פעמי' שוללי' ואינם הורגים. וש"ל לא שמענו על שום רציחה יותר מיום שנעשו הדרכי' משובשות זה כמה שנים שמת המלך היינריך. ודמי לדבר למאן דאמר [שם] (במלחמה) [אינו כמלחמה], כדאמרי אנשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא זימניה לא שכיב. ואפילו פרוצי' דאמרי' בכתובת [ג' ע"א] זמנין דאניס ואמרה לא אניס לא הוו אמרי בכי האי גוונא בדדמי. ולשון מלחמה בעולם דמתני', כלומר מלחמה מפורסמת נודעת בעולם, ולרווח' דמילת' שלא הוצרכה להחזיקה. ורבי' שלמה זצ"ל פי' במשנה ושלום בעולם, שאין שעת חירום דתימ' בדדמי ואם פירש הימינה חדש או חדשיים ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים. ולא פי' פירושו על מלחמה בעולם, שהרי בגמ' מפרש טעמא דמלחמה דלהכי אמרה בדדמי זימני דמחו ליה בגידא או ברומחא ועיניה ראו, ולא מפני שפירש הימנה חדש או חדשיים ולא חזר, להכי פירש ארישא אשלום בעולם, דמשנה דלא צריכ' כדמפרש בגמ', והכי קאמר שלום בינו לבינה ושלו' בעולם, דאפי' שעת חירום אינו, שאין לפקפק בדבר ואיכא תרתי למעליותא, לית דין ולית דיין דודאי נאמנת, ולא צריך אלא משום סיפא, ומשום דלא תני ליה אלא משום סיפא לא פשט מיניה החזיקה היא מלחמה בעולם, וגם רש"י פירשו יפה. ולפי ראות עיניי לא חיישי' דאמרה בדדמי אלא דווק' באשה מפני עגונה, אבל עדים או עד אחד, שבאין להעיד או' עדות ברורה הדברי' כהווייתן אם ראוהו מגוייד [יאמרו ראינוהו מגוייד], ולא יאמרו נהרג אלא א"כ ראו יציאת הנפש, ואשמעי' מתני' [ק"כ ע"א] אפי' ראוהו מגוייד אין מעידין, כלומר אין ב"ד מקבלין עדותן. ומיהו למאן דבעי [קכ"ב ע"ב] דרישה וחקירה באשת איש [אם] יאמר[ו] ראינוהו שנהרג יחקרו שמא מאומד אתם מעידין ראיתם אותו מגוייד או במלחמה דאי הוה לן למיחש אפי' בעדים דאמר בדדמי, מאי אירי' דמיבעי' לן עד (עד) אחד במלחמה ליבעי אפי' שנים, ומאי האי מילת' דעביד' לאיגלויי לא משקר הוא סבור שהוא אומר אמת, שהרי גם האשה עצמה משקרת, אע"פ שהחמרת עליה בסופה כשיתגלה דמשקרא. וה"פ דבעיין, עד אחד במלחמה מהו, טעמ' דעד אחד מהימן בעלמא בשעת שלום וסמכו דבר שבערוה על פי עד אחד משום דעביד' לאיגלויי לא משקר, ועיקר כמו שסמכו חכמי' להתירה בעד אחד, משום האי טעמ' ואשה דייק' ומינסב' בעד בעלמא, (והילכת') [והילכך] לא חיישי' כיון דעד מעיד שמת במלחמה דילמא אמרה בדדמי ולא תידוק כד מנסב', או דילמ' עיקר שריות' בעלמ' משום דסמכי' אאשה דדייק' והכא לא תידוק. והאי [ד]לא פשוט מהרוגי תל אחא, נראה שהעד לא העיד שנהרגו אלא מצאן הרוגים והכירום, והיינו כמו קברתים. וגם בההאי עדות דכרקום ביתר בתוספת' [פי"ד ה"י] שעיקר הבריית' אין כתוב וקברתם אלא שהתלמוד מפרשו והוא הדין במתני'. וגם על מסיח לפי תומו שמצאו הרוג ושוב אחרי מותו ב' ימים ראהו צף אצל שפת הנהר, אין לך וקברתיו גדול מזה ונאמן אף בשעת מלחמה. וכן ראינו וגם סברת רבותינו בני ורמייש' זהו מעשה דשני ת"ח שהיו באים עם יוסף בן סימאי [קט"ו ע"א] מעיקר' קס"ד דלא אסקו' קמן וקא דחי אלא לית לן למימר דסמכי על עדותו שהעידו, אלא מצי לאוקמי שלא הכירום הנשים אותם שני תלמידי חכמי' בחייהם מעולם, דליכ' למיסמך מעדותו כלל. וזה שהשיא ר' את נשותיהן משום דאמרי אסוקינהו קמן וחזינהו לאלתר דחזיוה בשעתי' ולא אישת' בתר דאסקנהו כדאמרי' בפ' בתר' [שם ע"ב] דקאמר סימני סימנין מובהקין בגופו אבל טביעות לא, שהרי לא הכירום ורבות' נקט דהוא הדין אם הכירום בחייהם ואסוקינהו העידו על פרצוף פנים בלא סימני' אלא להכי נקט סימני', כלומר משכחת לה שפיר דלאו עלייהו סמכינן כלל. אך לבינו נוקפינו על זה אם גוי מסיח לפי תומו נאמן לומר מצאתי פלוני הרוג עם פרצוף פנים, אם האמינוהו במסיח לומר פלוני נהרג או מת משום דלא צריך טביעות עין, אך נאמינו לומר מצאתי פלוני הרוג היכא דאיכא למיחש דלמא אחרי' הוא וצריך טביעת עין, וכל טביעות עין צריך עיון, וטביעת עין זה המסיח שאין דעתו להעיד אלא שראה אותו ממילא היכא סמכי עלה. ורמז לדבר עדות החודש [ר"ה כ"ד ע"א], ראינו מאילינו ושוב לא ראינוהו, דאמרי' כשראוהו מאיליהן בלא כוונת עדות דלמ' מכותא דעיבא הוא דחזו. ועוד שהגוי סח שראוהו צף האיך נתן טביעות עין במים, בשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכ' למימר נתן בו טביע' עין בכונה, דעל כל דבר שעד אחד נאמן, כגון איסורין וה"נ נאמן בטביעות עין, ודווק' בממון דבעינן תרי ואיכ' חימוד לא מהימנינו ליה אלא לצורבא מרבנן. וההוא עובד' דרבה בר בר חנא [גיטין כ"ז ע"ב] דאירכס ליה גיטא ואמר לא ידענא אי משום טביעת עין ודווק' צורבא מרבנן דבר שבערוה, ועוד דאיכא כתובה נמי דממון, ואין לתלות משום עיגון להקל בגופו של עדות, דדוק' בעדות מקילינן ולא בגופו של עדות, כדאמרי' בתחיל' בפ' יש בכור לנחלה [מ"ו ע"ב] שאני עדות אשה דאחמירו ביה רבנן, ומי אחמירו והתנן הוחזקו להיות משיאי' וכו', ומתרץ כי אקילו (בגופה) [בסופה], פירו' אחר שנחקר העדות יפה בטביעות עין גמור. אבל בתחילת', פי' בגוף העדות לא אקילו. והכי מוכחא כולה שמעת' דריש פ' האשה שלום [קי"ד ע"ב] דתלינן לחומרא, דאמרי' דאיכ' דעבד' ליה סמתרו ואמרי' [קט"ו ע"א] כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא, ואמרי' נמי אימור אינש אחרינ' אתי לאצולי ואכלתי נורא וכו' ומים שאין להם סוף שמא עלה מצד אחר, דע"כ לא פליגי נמי [קכ"ב ע"ב] אלא לעניין דרישה וחקירה אפי' למאן דלא מצריך משום דאיכא כתובה הא לאו הכי כולי עלמא מודו דלעניין אשה היה צריך. ובירושלמי [פט"ז ה"ג] ראהו מגוייר בחרב מלובנת נכוה וחיה, וצלוב אני אומר מטרונא עברה עליו ופדאתו, וחיה אוכל בו אומר נתרחמו עליך מן השמים, נפל לבור אריות אני אומר ניסים נעשו לו כדניאל לכבשן האש אומר אני ניסים נעשו לו כחנני' מישאל ועזרי'. מורינו הרב נודע לנו כי רב כוחך ורב שכלך וכדי אתה לסמוך עליך אלא מרוב ענותך נמלכתה בצעירים, והננו מסכים לפי קוצרן דעתינו להיתר ושלומך ושלום ישיבתך ותורתך יפרץ נצח. נתן בר' שמעון שמחה בר שמואל.
